בואו נפתח בסיפור:
לפני הרבה שנים הלכנו לאכול במסעדת לונג סנג. אחת הוותיקות בתל אביב כבר אז. היו שם מאז ומתמיד תפריט אדום לישראלים, ותפריט שחור עבור מביני עניין וסינים אמיתיים. 
(עד שהישראלים התחילו להתעקש על השחור והסינים עשו גם מזה מסחרה).
בדרך פגשנו חבר: במעיל עור קשוח ושפם שחור גדול, הוא נראה מפחיד. אבל באוכל, הוא היה טיפוס של שניצל ביום הכי הרפתקני. "עזוב, קח אגרול" התנשאתי עליו. הוא הציץ בתפריט השחור ואמר "מרק פטריות, מה יכול להיות" .
קערה גדולה עם ציר די שקוף הגיעה לשולחן, בתוכה כמה פטריות שחורות שנראו כמו עלוקות מבושלות, וההיריסיום הכי גדולה שראיתי בחיי, עד היום. מתוקה ונפלאה, גם את הטעם אני זוכר עד עצם היום הזה, כי הוא הזמין אגרול ואני קיבלתי לאכול את ה-"חבר מכוכב אחר" .
איזו הרגשה! איזו התרוממות רוח!
אז, עוד ייחסתי את זה רק לטעם....
כיום, כשאנו יודעים יותר על התכונות שמופלאות של פטריות בכלל והיריסיום בפרט, אני מבין את הצלילות שבאה עם אכילת מנה כזאת, את התועלת לפעילות המוח.
אלפי שנים נזירים בודהיסטים השתמשו בה להגברת המיקוד במהלך מדיטציה, Hericium erinaceus עוזר לשפר את הקוגניציה על ידי שיפור הפעילות של כולין אצטילטרנספראז, האחראי לסינתזה של אצטילכולין בגוף. פטרייה זו המעודדת את המוח מסייעת גם לקדם את ייצור גורם הגדילה העצבי (NGF), חלבון הממלא תפקיד מכריע בשמירה וחידוש נוירונים.
כל זה לא מעניין את הילדים שלי. הם פשוט אוהבים את הטעם, ומזמינים שוב ושוב את מנת הקונפי פטריות וטופו בליים (או לימון).
זה כל כך פשוט, בקושי מתכון:
פטריית הריסיום גדולה ומוצקה
1/2 חבילה טופו קשה
עוד פטריות טעימות, באותה כמות
בצל ירוק פרוס
הרבה פטרוזיליה קצוצה דק
מיץ ליים או לימון משני פירות
שן שום קצוצה בסכין
כף סויה תמרי
שמן זית
מלח ופלפל שחור לפי הטעם, בעדינות.
(ואם רוצים, גם כף חמאה)
פורסים את ההריסיום לפרוסות עבות. חותכים את שאר הפטריות לאותו גודל בערך.
פורסים את הטופו באותו עובי וחותכים לריבועים גדולה, בגודל רבע מהפרוסה המקורית.
מטגנים את הפטריות והטופו בשמן זית במחבת טובה, הופכים ואז מוסיפים את הבצל הירוק והשום.
בוזקים ממש מעט מלח ופלפל.
מנמיכים מעט את הלהבה ויוצקים בהדרגה מיץ ליים - בכל פעם מעט ומניחים לו להתאדות.
מוסיפים כף סויה ואז את הפטרוזיליה, מערבבים ומסירים מהאש.
מוסיפים עוד שמן זית או חמאה, מערבבים ומגישים.
